אשקלון פוסט פורטל האינטרנט של אשקלון
ביום חמישי הפך תומר גלאם באופן רשמי לראש עיריית אשקלון.שנתיים מלאות תהפוכות עברו עליו , אבל את גלאם החזיקה האמונה. בעצמו, בהוריו, בבורא עולם וברבו, הרב יצחק ברדא, שאמר לו כבר בראשית הקדנציה:”אתה עוד תהיה ראש עיריית אשקלון” ראיון ראשון/ איילת טפירו
מי שראה את פני של תומר גלאם ביום חמישי האחרון לאחר ישיבת מועצת העיר ראה על פניו אושר אמיתי.אחרי תקופה לא קלה ורצופת תהפוכות, הצליח תומר גלאם לעשות לכולם בית ספר. כן , זה הילד שגדל בשכונת רמת אשכול, האדם שעבד בחברת חשמל ונאלץ לשמוע לא אחת ‘תחזור להיות קורא מונים…’ זה אותו גלאם שבעזרת אמונה ועבודה סזיפית הגיע לאן שהגיע ועל כך יש להוריד בפניו את הכובע, לתת לו מאה ימי חסד ובאותה הנשימה להזכיר לו כי חובת ההוכחה מוטלת עליו.
מי שמאמין לא מפחד
ראש עיריית אשקלון, תומר גלאם, הוא איש של אמונה.כדי להבין את הרקע שלו צריך להבין מי אילו הוריו? אב המשפחה, יעקב גלאם נפטר לפני כשנה בערב יום הכיפורים. האם, רחל שתבדל”א הם אנשים צנועים, מכניסי אורחים ובעלי חינוך להכרת הטוב.כך חינכו את ילדיהם. במשך שנים הם עורכים הילולה גדולה לזכרו של הצדיק ‘רבי חי טייב לא מת’ אליה מגיעים מאות אנשים.בהילולה האחרונה הורגש היטב חסרונו של אב המשפחה אבל האם רחל לא ויתרה ובעזרת ילדיה קיימו את ההילולה.
מדבר עם אבא
אין זה סוד כי בשנתיים האחרונות עבר גלאם תהפוכות רבות במישור הפוליטי.היו לו רגעים קשים אבל תומר כמו תומר הוא איש של אמונה.’מי שמאמין לא מפחד’ אמר לא אחת לסובבים אותו והמשיך בעשייה.גלאם מתייעץ עם מקורביו, שומע, מאציל סמכויות אבל בעיקר מקשיב ללב שלו ונאמן לפתגם ‘שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אביך’
בערב ראש חודש ניסן נפגשנו תומר ואני באקראי בבית העלמין הישן.אני הלכתי להדליק נר לסבתי ז”ל.וגלאם עלה לקברו של אביו יעקב. ‘באתי להתייעץ עם אבא’ , אמר לי בטבעיות.’כל עניין, בעיה או בקשה שיש לי אני בא לספר לאבא שלי, אני מאמין בהשגחה עליונה” אמר לי גלאם וניגב את הדמעה שזלגה על לחייו האדומות.
‘זה אני’
ראש עיריית אשקלון, תומר גלאם הוא אדם עממי. אם יצליח לנהל את העיר ביד רמה וישאר כמו שהוא נאמן לעצמו ולאנשיו הוא יכול להיות ראש עיר גם בקדנציה הבאה ולקנות את כל עולמו. כל חייו הוא התגורר ברחוב העבודה (מול בית החרושת לקרח)בבית שהיה קיים עוד מתקופת הכפר מג’דל.
“זאת הייתה תקופה שבה היינו נוסעים לשוק בעזה לקניות.הבית היה בית פרטי ישן מאוד שבו היו סה”כ שלושה חדרים.
היינו ישנים ארבעה אחים בחדר.
אנחנו עשרה אחים – שישה בנים וארבע בנות.בחדר שלי היו שתי מיטות נפתחות, היינו ישנים לפי הגילאים.
כשהאחות הגדולה למדה למבחנים היינו צריכים להיות בשקט כול הלילה כדי לא להפריע לה ללמוד.
הלינה ביחד לא הפריעה לנו לקום בבוקר – פשוט לא היה דבר כזה לא לקום בזמן אצל משפחת גלאם.
החדר שלנו השקיף ללול תרנגולות ושובך יונים. כול בוקר היינו מתעוררים מקרקור התרנגולות.
במגדל היו מספר בתים כמו שלנו, דלתות הבתים תמיד היו פתוחות והשכנות הייתה כזו שנתנה אווירה כאילו מדובר בבית אחד של כולם.
היינו מבקרים זה את זה והיחסים היו מצוינים.
לא ידענו מה זה לנעול דלתות.
בתקופה הזו לא היו מתקני משחקים בשכונה , היינו משחקים במשחקים שאנחנו המצאנו: “מדרכות”, ‘מחבואים’, ‘שבע אבנים…’
ליד הבית של ההורים שלי היה גן שקראנו לו “גן התימנים”.
שם נהגנו לשחק במשחקי כדור: כדורגל, מחניים, חממות.
בגן אחר שנחשב מהראשונים באשקלון “גן האם” בשבתות היינו נוהגים ללכת לשחק ולהוציא את הכלב שלנו לטיול.
עד היום, מול הבית של הורי מתגוררת משפחת חג’ג’.
אביהם עליו השלום , דוד חג’ג, היה בין המוהלים והשוחטים הראשונים בעיר.
כול הזמן היו מגיעים אליו אנשים כדי לקבוע מועד לברית מילה או שהיו מגיעים אנשים עם עופות לשחיטה.
את השחיטה היו עושים בחצר,
זה היה מעצים את אווירת החג.
בזמן כיפור היו מגיעים תושבים מכל רחבי העיר ולא רק מהשכונה ואנחנו כילדים היינו יושבים ומורטים את נוצות העופות לאחר שחיטה.
הקשר בנינו ובין משפחת חג’ג’ היה חזק, גדלנו כמשפחה אחת גדולה.
בשכונה היו שתי מכולות – אחת המכולת של ‘בנצי’ והשניה המכולת של ‘פנינה’.
שלושת אחיותי ואני היינו מתחלקים בתורנות קניות.
אבי היה שולח אותנו עם כסף וכשהיינו חוזרים אבא היה מוודא שקיבלנו את העודף המגיע לנו.
באחת הפעמים כשהתור שלי ללכת לקניות הגיע, איבדתי בדרך חלק מהכסף למכולת.
בדמעות סיפרתי לבנצי שאיבדתי את הכסף ואני מפחד שאבא יכעס עלי.
בנצי הרגיע אותי ונתן לי את כול המצרכים שהייתי צריך לקנות.
בזמנים אלו בכול יום היינו קונים את המצרכים לאותו יום בלבד.
למרות הכול לא הייתה לנו תחושה של חוסר, ראשית , לא היה לנו למה להשוות – מצבינו היה המצב הרגיל.
למדנו להסתדר עם מה שיש ולהעזר אחד בשני כדי להשלים את החסר.
עד היום אני נמצא בקשר עם החברים מהשכונה ועם חלקם אני עובד בעירייה ועם חלקם עבדתי בחברת חשמל.
החיים עם שכני היו ותמיד ישארו שזורים אלו באלו.
ביסודי למדתי בבית הספר אסף מיימון , במבנה הישן שלו שכיום משמש כגמ”ח וגן שעשועים לתושבי השכונה.
היינו מגיעים לבית הספר בדרך קיצור דרך “גן התימנים” , שבילים לא היו , היו דרכי עפר בהם הלכנו לבית הספר.
עד היום החברים מזכירים לי שכולם רצו להחליף אתנו כריכים בגלל הריח המגרה של הפילפל צ’ומה שהיה מעורר תיאבון.
ברוב המקרים נעניתי לבקשה בחיוב.
לבית הכנסת כולם היו מגיעים בחגים ובשבתות בלבוש לבן.
היינו מתפללים בבית כנסת “בית אל” במגדל.
אני זוכר את הויכוחים בין המתפללים כאשר אבי ז”ל תמיד היה מפשר מגשר ודואג שלא נהייה חלק מהוויכוח.
עד היום בכול כיפור וחג אנחנו מגיעים להתפלל בבית הכנסת “בית אל” שבמגדל.
בשנה שעברה בתפילת יום כיפור בין שחרית למנחה הייתה הפעם האחרונה ששוחחתי עם אבי.
לאחר השיחה איתו חזרתי להתפלל בבית הכנסת וכשחזרתי לבית הורי לאחר תפילת נעילה אבי כבר היה ללא הכרה וכעבור שעתיים הוא הלך לעולמו.
השנה יהיה זה יום הכיפור הראשון מזה 40 שנים שאעשה ללא אבי.
היום רוב תושבי השכונה הם תושבים ותיקים, רובם מבוגרים.
בשנה האחרונה החלו להשתלב תושבים צעירים יותר שרובם גדלו בשכונה והם חוזרים אליה.
רציתי להירשם לחוג…
משיכת תושבים לשכונה זו היא הסיבה העיקרית לרצוני לשפר את התשתיות בשכונה, ולחדש את פני השכונה במסגרת התחדשות עירונית.בגיל 10 לערך החלו חוגים בשכונה ב “בית ג’ירפי”.
ולמעשה מי שהיה מפעיל מאת החוגים היו תושבי השכונה עצמה.
בתקופה הזו לא הייתה להורים ולי אפשרות לרשום אותי לחוגים.
אני לא אשכח שכול כך רציתי להרשם לחוג כדורסל ולא הייתה אפשרות אז הייתי הולך ויושב על הספסל הירוק מול המגרש ולפעמים מתוך צער אף מזיל דמעה אבל חוזר הביתה בלי להעביר את התחושה להורים כדי לא לצער אותם.
המאמנת של החוג הגב’ מזל בובליל הייתה מכניסה אותי לחוג כשמנהל המתנ”ס היה נעדר ואומרת לי “בפעם הבאה לסדר את התשלום” .
בשכונה הזו אחד היה בשביל השני.
היינו הולכים בקבוצות לבית הספר .
כשאני נמצא בשבתות אצל אימי אני לוקח את ילדי לגן השעשועים שנבנה על שטח בית הספר הישן ותמיד כאשר אני נמצא שם עולים בי זיכרונות מבית הספר”.
