אשקלון פוסט פורטל האינטרנט של אשקלון
ביום שבת אמורה הייתה דבי בן אבו לחגוג את יום הולדתה ה50. לפני כחודש היא נפטרה בביתה מדום לב נשימת והותירה בעל וחמש בנות כואבים . בני משפחתה מבקשים לנמשיך את מסורת הנתינה שלה.יהי זכרה ברוך/ אילת טפירו”מאז שעות הבוקר רוצה אני לכתוב לך מזל טוב,שהרי היום הוא יום מיוחד ויחיד שיש לו לאדם אחת לשנה..
יש שיר שאומר:’שבת בבוקר.. יום יפה אמא שותה המון קפה.. אבא קורא המון עיתון ולי יקנו המון בלון..
ואני אומר, היום שבת בבוקר.. יום אפל אמא כבר לא תשתה קפה ואני לא אקרא עיתון,ולא לא אנפח או אקנה בלון.
לא כתבתי לך בבוקר כי לא רציתי להעציב בשבת את הקוראים.
נכון שדיברתי אלייך בבוקר,כמו בכל יום ..אך היום הכאב גובר, העצב משתלט הבדידות חודרת את השריון המצפה את הלב.
יפה שלי, לא היה בי האומץ לנפח בלונים לכבודך כי לא רציתי ילדות קמות עם דמעות.
לא היה לי אומץ לקנות עוגה כי מי יכבה את הנרות?.
אז פתחתי את ארון הבגדים שלך ונשמתי בכל הכוח את הריח שעוד נותר.. במקום לברך אותך אנו מבקשים ברכה ממך..
דבי שלי, היום הבנתי את משמעות המילה אהבה מה היא?חיבוק, נשיקה, ליטוף.את כל כך חסרה.אני פשוט מת. מתגעגע אליך
‘דבוש’, את לבטח עם סבא דוד ברכה, אמא ואבא שלי ועוד לא מעט אנשים שנקטפו מעולם של מטה בטרם עת.
לא, לא אשאל למה,הבטחתי לא לשאול .
רק לספר לך, אני מבקש ואני מודע שאת רואה אבל בכל זאת,אספר שאנו כאן עטופים באנשים וחברים טובים שרק רוצים לעזור, לחזק ולהיות לעזר. כמו שתמיד אהבת.זה הצד של עם ישראל האמיתי בכלל,המשפחה והחברים בפרט
אז עוד אדבר אלייך רבות נסיכה שלי.ובמקום לברך אותך היום לעוד שנים רבות .מודה אני לבורא ששלח לי מלאכית, זכיתי להיות ולחיות לצידך.
אז יום הולדת…יפה שלי, אהבתי אוהב ואוהב לנצח.נוחי לך דבי שלי, הישארי שלווה..”
זאת הברכה שכתב פיני בן אבו לרעייתו האהובה, דבי, שנפטרה במפתיע לפני כשלושה שבועות והותירה כאב עצום.
בשבוע שעבר, שבועיים בלבד לאחר שנפטרה הייתה אמורה דבי לחגוג את יום הולדתה החמישים.היא לא זכתה לכך.זאת הייתה השבת היותר קשה עבור משפחת בן אבו. הבנות תכננו לקנות לקנות עוגה, לתלות שלטים ולנפח בלונים אבל הכאב היה חזק יותר.הן ויתרו.העדיפו להגיד את אשר על ליבן בדף הפייסבוק שלהן.
הבת בטי כתבה: “אימא,היה לי נורא קשה לכתוב ..אבל אין מצב שלא אכתוב לך ברכה ועוד לגיל 50!!
זאת הייתה אמורה להיות ברכת יום הולדת מושקעת.. כזאת שמנסה להראות לך עד כמה מדהימה את, וכמה מלאת הערכה אני כלפייך..
כשהייתי קטנה, היית שואלת אותי עד כמה את אוהבת אותי..?הייתי עונה שעד השמיים ובחזרה, ועכשיו זה רק עד השמיים
השנה הברכה תהיה קצת שונה.. אני אאחל לך שתישמרי עלינו מלמעלה שתהיי לצידנו תמיד, ושתהני לך עם כל כך הרבה אנשים שהתגעגעת אליהם..
אני אוהבת ומתגעגעת הרבה מעבר למה שאפשר לבטא💔
הבת ליאור: ניסיתי.. ניסיתי, שלא לכתוב כדי לא לצער אף אחד..
אבל אני חושבת שתכעסי עלי אם לא אכתוב לך ברכה ועוד לגיל 50
אמא שלי,
אישה שדאגה לאחרים יותר מלעצמה.. …
זאת הייתה אמורה להיות ברכה שרק מאחלת לך עוד שנים טובות של אושר.. אבל זאת הפכה להיות ברכה של בבקשה רק תשמרי עלינו מלמעלה..
תמיד שהיו אומרים עליך משהו, הייתי אומרת שתהיה בריאה וזה עדין נפלט לי.. אנשים לא מבינים למה .. תמיד איחלתי לך רק בריאות לא היה צריך משהו אחר מבחינתי. ..
תמיד אמרת:’אני זכיתי בבנות מדהימות’
אנחנו אומרות:’זכינו באמא הכי טובה שיש,…
החינוך שהענקת לנו הוא מבחינתי הולך איתי לכל הדרך.. לא אשכח אותו לרגע
אנחנו חזקים… כל האחיות ואבא ולא משנה מה יקרה נדע שאת שומרת עלינו מלמעלה ומחייכת “ומשמינה מנחת..”
עדין לא מאמינה ומתקשה לעכל , לא חשבתי שאפשר לבכות כל כך הרבה..
אוהבת אותך הכי הרבה שיש … ומתגעגעת תמיד
סיפור חייה של דבי יכול היה למלא דפים שלמים.בסך הכל בת 50 במותה אולם הצליחה בשנותיה הקצרים יחסית, להפוך לדמות אהובה ונערצת על הרבה מאוד אנשים. היא שימש כיו”ר ועד ההורים שימשה כחברה בפורום ההורים. הייתה עזר כנגדו ש פיני בעלה במלוא מובן המילה לבעלה פיני . היא ניהלה את העסק המשפחתי ‘דבי קול’ והייתה גם זאת שאחראית להסיע את פיני שבשנים האחרונות חדל מלנהוג ברכב בשל בעיה בראיה.
מי שמכיר את דבי לא יכול היה שלא לאהוב אותה.היא הצליחה לסחוף את כולם בקסם שלה ולרתום אותם לפעילות ההתנדבותית שלה.רבים לא ידעו שמאחורי ה’בולדוזר’ הזאת עומדת אישה שאיננה בקו הבריאות וכי חייה שלה יכולים לספק חומר לסרט.
דבי ופיני היו נשואים 21 שנים, כנראה שמדובר בזוג משמיים אחרת אי אפשר להסביר כיצד אחרי שעברו ביחד טיפולי פוריות לא קלים הם התגרשו.
איך הכרתם?
אני חזרתי מחו”ל והגעתי לפוטו מרדכי לתקן את מצלמת הוידיאו שלי..דבי עבדה שם, היה ‘קליק ראשוני וכעבור שנה היינו מתחת לחופה וקידושין באולמי ‘המלך שלמה’.ניסינו במשך 6 שנים להביא ילדים לעולם אבל זה לא הלך.עברנו טיפולים מאוד קשים.הרבה תקוות, המון אכזבות, הריונות ואפילו הריון שהגיע עד לחודש תשיעי והסתיים לא טוב.אני זוכר שהייתה שמחה גדולה ואז הרופאים אמרו לנו שצריך להוריד את העובר, שמשהו לא תקין.סירבנו לקבל את זה.אם אני זוכר נכון הלכנו להתייעץ עם הרב פירר.הוא אמר לנו שמה שהקב”ה ירצה שיהיה זה מה שיקרה.. ואז בחודש תשיעי הלכנו לבדיקה שגרתית והודיעו לנו שהעובר מת.מישהו כנראה החליט בשבילינו.זאת הייתה אכזבה קשה לצד אכזבות קשות שהיו לנו.זאת הייתה תקופה קשה ולחוצה מאוד עבורנו. אחרי שש וחצי שנים של טיפולים ועוד טיפולים, החיים שלנו עלו על שרטון והתגרשנו”
מה הייתה הסיבה?
כנראה לחץ, הריונות שכשלו, טיפולים קשים. לא פשוט.החלטנו לפרק את החבילה”
ואז?
כל אחד הלך לדרכו כביכול..כי גם אחרי הגירושים הרשמיים תמיד היינו ביחד.דבי הייתה מגיעה לבית ומבשלת לי ודואגת, מבחינתי היא הייתה תמיד איתי ובמחשבות שלי. אחרי כמה חודשים החלטנו להתחתן שוב.הוכחנו לנו ולעולם שנועדנו זה לזו.התחתנו מתוך ידיעה ברורה שאנחנו אוהבים.כנראה שהיינו צריכים לעבור שיעור.הקב”ה אמר לנו ‘אין לכם כסף לטיפולים..לא צריך, אני אדאג לכם לילדים משלכם ללא טיפולים. וברוך השם נולדו לנו חמש בנות מקסימות: בטי ,ליאור, אושר, אליס ואחיה הקטנה היא בת 10 היום.
החיים שלכם משתנים, הפכתם לאנשים מאמינים יותר?
אנחנו מאמינים בדרך שלנו , אני מדבר הרבה עם בורא עולם, אבל פחות עסוק בכל גינוני הטקס למינהם.אני מאמין בדרך שלי.
הילדים יצקו תוכן והכניסו אור בחיים שלנו.מי שטיפל בהן זאת בעיקר דבי. הם היו כל עולמה וההפך.דבי הייתה אימא במסרה מלאה.כל דבר ששמעה שהם צריכים בערב , בבוקר כבר היה מוכן.היא לא הכירה את המושג ‘אין לי’ כשזה נגע לילדים’.בכלל כל מי שהיה צריך אותה, אם זה משפחה, שכנים, אנשים שלא הכירה, היא הייתה שם”
בשנת 96 פתחו עסק לשירותי במה ותאורה ‘דבי קול’ גם שם מצאה את עצמה דבי מנהלת את העניינים ביד רמה.במקביל מצאה זמן להיות חברה פעילה בוועד ההורים הבית ספרי של כל הבנות וחברה בפורום ההורים העירוני.”דבי הייתה אישה של מתן וחסד.היא לא ידעה להגיד לא, הייתה הופכת עולמות על מנת לרצות את האחר גם במצבים קשים, היא תמיד הייתה במקום שמבקשים לעזור, תמיד חיפשה לתת למרות שהיא לא הייתה בקו הבריאות. היא היית סכרתית ועם קוצב לב אבל זה כנראה מה שהחזיק אותה”
למעשה תמיד הייתם ביחד. בעבודה, בהתנדבויות..?
תמיד היינו ביחד, בכלל בשנים האחרונות דבי גם שימשה כנהגת שלי, היא גייסה את כולנו להתנדבות שלה.פעם זה גמ”ח, ופעם היא עשתה בת מצווה לבנות,כל פעם משהו אחר הבנות שלנו גם נדבקו בכח הנתינה והתנדבו ב’כנפיים של קרמבו’ ,לבוגרות שלנו יש ברוך השם תעודת בגרות חברתית, הבנות האמצעיות קיבלו תעודת הצטיינות יתרה והקטנה בדרך לאחד ההישגים האלה, ילדות מדהימות וחשוב לנו כמשפחה להעביר מסר לכל הקוראים שידעו שנתינה היא ברכה והכל חוזר אלייך בגדול.ראינו את האהבה הזאת בימי השבעה.נאלצו לסגור רחוב שלם מרוב כמות האנשים שהגיעו ועטפו אותנו בהרבה חום ואהבה”
לפני 12 שנה עברה דבי את התקף הלב הראשון שלה.כמה שנים לאחר מכן עברה התקף נוסף.אז השתילו בגופה קוצב לב.למרות שלא הייתה בקו הבריאות היא לא עצרה לרגע את הפעילות שלה.”דבי ניהלה חיים רגילים וללא הנחות.ניהלה למופת את משק הבית, הבנות לקחו פיקוד ועזרו, אבל דבי היא זאת שערכה קניות ונסחבה עם הסלים. היא לא פתחה תלות באף אחד והייתה עצמאית ויותר מכך.אשת חיל אמיתית”.
משפחת בן אבו מתגוררת בשכונת גבעת ציון.פיני אומר שמדובר ב’שכונת חיים’ .”אני לא מחליף את הבית שלנו בעד שום בית בשכונת יוקרה.יש כאן אנשים מדהימים ויחסי שכנות שאין בשום מקום אחר.
באותו יום בו אירע האסון בבית משפחת בן אבו היו החיים רגילים.פיני רגיל היה להתעורר אחרי השעה 9 בבוקר, דבי תמיד הייתה מתעוררת לפניו. היא הספיקה לכתוב בקבוצת ה’ווטסאפ’ הבית ספרית וגם בפורום ההורים :’אני מאחלת לכולם חופשה נעימה..’ “באותו בוקר התעוררתי וישבתי עם דבי לשתות את הקפה של הבוקר, תי=כננו את היום.דבי אמרה שהיא תיגש למנהל של פנימיית ‘נווה הרואה’ כדי למסור לו דוחו”ת , שם אני מלמד כלי הקשה.אני המתנתי לעובדים שלי. בשלב מסויים דבי אמרה שיש לה קצת סחרחורות.היא אמרה לי יש לי קצת סחרחורות,אני אתקלח, אתאושש ואצא.דבי הייתה מסוג האנשים שלא מתלוננים.בדיעבד אני יודע שמשהו בה לא היה רגוע.היא התקלחה וביקשה לנוח כמה דקות. אני הייתי בבית כי במקרה העובדים שלי איחורו לבוא.בעוד אני עם העובדים אני שומע שדבי קוראת לי ‘פיני’ בימים כתיקונם הייתי משיב לה ‘רק רגע’ אבל משהו בתוכי הטיס אותי לחדר. נכנסתי לחדר ודבי הייתה על הרצפה.הרמתי אותה ועשיתי הכל כדי לדובב אותה שלא תצלול.במקביל הרמתי טלפון לאחותה ואמרתי לה:’אני מזמין אמבולנס, אני לא מחכה’.האמבולנס הגיע מהר יחסית ויחד איתו חזרו שתיים מהבנות שלנו מבית הספר. אליס, ביחד עם הפרמדיק הצליחו להביא אותה עד לפינת האוכל.כשראיתי אותה יושבת בפינת האוכל משהו בליבי ניבא לי רעות.היא גם אמרה :’אני מפחדת’.זה משפט שיהדהד לי עוד הרבה זמן.
הפרמדיק לא הצליח לקחת דופק, לקחו אותה לאמבולנס, ואז הפרמדיק סגר דלתות ביקש נט”ן אמרו לו שאין נט”ן . זה עוד אבסורד שבישראל 2017 שאם ניידת נט”ן תפוסה אין עוד אחת.ואז האמבולנס נסע עם סירנות . הבנות ואחות של אשתי ליוו אותם.
הגעתי לבית חולים, אחותה בישרה לי את הבשורה הכי מרה שאדם יכול לשמוע בחייו. אני מבין שהבניין קרס ואתה היסוד של הבניין הזה. למזלי, כשאני לחוץ אני מאוד ממוקד מטרה.הבנות הגדולות היו בצבא ורציתי שישמעו ממני.ביקשתי במשפחה שיסגרו את הקבוצות המשפחתיות.דאגתי שיביאו אותן בעדינות לבית חולים”
איך אומרים לבנות שאימא שלהן נפטרה?
עם הרבה צער וכאב,
מה אמרת?
אתן יודעות שאימא סבלה.זה לא חדש לנו, היום אימא לא תסבול יותר, התחבקנו וניסינו לחזק אחד את השנייה. ליוותי כל בת שרצתה להיפרד מאימא בבית חולים”
ביום אחד החיים משתנים?
כן, החיים מתהפכים.הבניין שלנו קרס והתפקיד הראשון שלי הוא לפנות את ההריסות עם כפית ולהקים בית חדש על היסוד.
בשבעה הבנתי עד כמה אנו מוכרים ועד כמה אנשים אהבו את דבי. כאן המקום להודות לאנשים שתמכו והציעו עזרה מכל סוג.’רק תבקש תקבל’ אמרו לי ועל כך אנחנו מלאי הערכה ותודה.זה לא מובן מאליו. עד היום אנחנו מקבלים טלפונים .אנשים אומרים לי , אולי הגיע תורכם לקבל עזרה וזה מחמם את הלב לראות את נר הנתינה שאף פעם לא כבה.
אתה אותו פיני?
במובן מסוים כן אבל ברור שעכשיו יש אחריות גדולה.המטלה שיש לי היא גדולה מתמיד. אעשה הכל לעמוד בה כי הבטחתי על הקבר להיות חזק וגם לבנות הבטחתי שאבא תמיד יהיה שם בעבורן.היינו עם המון המון אנשים בשבעה וגם עכשיו .אבל בסופו של יום כשהדלת נסגרת הבדידות הורגת.
איבדנו משהו מאוד יקר, תביני שהבית שלנו היה תמיד מלא.את החגים היינו עושים אצלנו, את האזכרות אצלנו, דבי הייתה מאוד מלכדת”
איך הבנות?
הקטנה שלי התבגרה בכמה שנים. היום הגדולה שלי נכנסת לעניינים של העסק, מנסה לעשות את מה שדבי עשתה.
מדברים על הטרגדיה ?
אני נותן להן להיפתח בדרכן שלהן ובקצב שלהן. לידי הן לא בוכות.אבל בלילה אני נכנס לחדר שלהן ואני רואה שהשינה שלהן היא לא שינה טובה.אני רואה את הראש לכיוון הקיר ואז אני מזיז להן אותו בעדינות, מנסה שיהיה להן יותר טוב.אני משתף אותן, בשבוע שעבר בחרנו מצבה, וישבנו שעות כדי לבחור את המילים הנכונות שבחרנו לכתוב על המצבה ואני שמתי לי למטרה להיות להן לאבא לאימא ולחבר”.
בשבת הייתה יום ההולדת של דבי.איך עברה השבת הזאת?
ביום ההולדת שלה אף אחד לא מצא את עצמו.אני לא בוכה ליד אנשים.אבל עוד בשבעה אמרתי לאנשים סביבי אני מפחד מהשבת. ואכן בשבת התפרצתי בבכי.כששרתי ‘שלום עליכם מלאכי השלום’ , כאן נשברתי והתפרצתי בבכי. אחר כך עשיתי קידוש ואין את דבי שתגיד בקול האלוהי שלה ‘אמן’
