אשקלון פוסט פורטל האינטרנט של אשקלון
עוד לילה קפוא בגבול הצפון, משימות הבט”ש של פלוגת הצנחנים הצעירה לא נותנות מנוח. הימים, חודשים לאחר אסון ליל הגלשונים וניסיונות החדירה ההולכים ומתגברים מרצועת הביטחון לישובי הצפון. כשבוע קודם חיסלו חיילי הפלוגה 3 מחבלים שניסו לחדור לקיבוץ מנרה בפעולה מהירה יהונתן ברנס, קשרו של המג”ד בני גנץ, נפגע מרסיס רימון, ולאחר מאבק קשה נפטר. מאז כל התראה על הגדר או תנועה חשודה, מקפיצה את כולנו ודורכת את החושים.היום, יום רביעי, 4.2.88 התראה על הגדר, כולם בשניות על הכלים אל נקודת הדיווח בחוסר ידיעה אם פנינו לחדירת גדר או להתראת שווא. בנקודת הדיווח פורקים חברי לפלוגה ומתחילים בסריקה רגלית, השקט מוחלט והעיניים תרות. ללא כל רעש מקדים, צרור יריות קצר נורה מעבר לגדר ע”י אחד המחבלים, מהירי נפגעים ומאוחר יותר נהרגים, חבריי לפלוגה, אבשלום בשארי ואלי שפר. תוצאות סיום הקרב, של מחבל הרוג ונוסף שבוי, מקבלות משמעות אחרת. זניחה יותר אל מול ההכרה ששנים מחברי לפלוגה מוטלים מתים. 3 שנים מאוחר יותר, חבר נוסף, קובי כהן, נהרג בהתהפכות ג’יפ במהלך שירותו כמ”מ.
נפילת חבריי בקרב היה לי כמושג ערטילאי שצר ליבי מלהכילו, כל שכן מהי משמעות המוות כשגילך מסתכם ב 18 שנים. ההכרה כי שניים מחברי לא יחזרו לעולם לחיי ולחיי משפחתם קיבלה משנה תוקף כשנדרשתי לשטוף את הגליל המוכתם מדם הנופלים, ולראות את ייתר חברי נדרשים לרכז את ציודם בטרם יוצאו ממצבת כוח האדם. דמעות חברי הצנחנים על קברם הטרי סימל עצב עמוק, אך עדיין לא השריש את הבנת האובדן לנו ולמשפחות במיוחד.
אם הבנת המוות הייתה איטית, ההבנה כי יש לתמוך ולחבק את המשפחות הייתה מהירה, זאת הודות למבוגר האחראי, מפקד הפלוגה,אבי ברקת, שמאז ועד כיום, בחלוף 30 שנות תום השירות, לקח על עצמו את תפקיד אבינו הרוחני, זה שיצר את משפחת מאי 87 ומפיח בה רוח עד היום. החיים בשירות קרבי הנם אינטנסיביים, כך גם החברויות, השהייה המשותפת והפקדת חיינו בידי שאר החברים לחוד מגבשת איחוד נשמות לנצח. כזו שלא תעזוב אותך גם בתום השירות הצבאי והעשייה בנפרד במשך השנים.
אובדן הבן האחד למשפחות חברי הנופלים, הביא אליהם בפיקודו של אבי המ”פ עשרות בנים חדשים בדמות חברים לפלוגה. מיום נפילתם ועד כיום מלווים ומחבקים חבריי לפלוגה את משפחות החללים. כל יום זיכרון, כל שמחה וסתם ביום חול, ביקור או טלפון, שיחת חולין או שיחת עידוד, רבים מתוכנו לא עוזבים את ההורים, האחיות והאחים של חברינו הנופלים. משפחת מאי 87 של הצנחנים הנה בנים נוספים להורי הנופלים, והם, משפחה נוספת לכל אחד מאיתנו.
חלפו להם 30 שנה, האחים הקטנים של חברי החללים גדלו ולהם משפחות, ההורים התבגרו והנכדים מתרפקים על תמונות וסיפורים על גבורת הדוד שמעולם לא הכירו. עם השנים הזיכרונות והחייאת הזיכרון הולכים ודוהים, אך לא הכאב, הגעגוע והגאווה מהבן שנפל.
משפחה חמה היא פלוגת מאי 87. ובחלוף 30 שנה, הוחלט על איחוד משפחות, אלו של הנותרים בחיים על צאצאיהם, ושל משפחות הנופלים על שבטם. וכך, אחרי 30 שנה, עם שיער דליל או לרוב בלי, בלי הפק”ל אך עם מעמסה אחרת בדמות כרס מכבידה וללא שברי הליכה אך עם ברכיים דפוקות. הוחלט על שחזור חלקי של מסע הכומתה, זה שלקחו בו חלק חברנו הנופלים. לא בקשנו לעצמנו להרגיש צעירים בשנית ובעלי יכולות, אלא להעביר את חווית המסע שעבר הבן שנפל להורים ולמשפחה, כאילו חולקים איתו חוויה משותפת, זיכרון משותף. לפתע תמונה ממסע הכומתה של הבן אינה רק שנייה בחייו אלא חוויה שיכולים בני המשפחה להבין, ללכת על רגבי העפר ועל השבילים בדרך אל הכומתה האדומה שבה התגאה. בקשנו להעביר למשפחות את החיבוק של כולם יחד, את הרעות והערבות ההדדית של החברים עם הבן שהם חלק מובנה בה.
וכך, לפני כשבועיים ימים, התכנסנו חיילי הפלוגה באנדרטת הצנחנים עם האישה והילדים, היו גם כאלה עם הנכדים, משפחות כהן בשארי, ברנס ושפר עם האחים והאחיות, ההורים והנכדים. כולם לבושי חולצות אדומות וסמלי היחידה כאילו לא חלפו 30 שנה וכולנו, משפחה אחת. חיבוקים, התרגשויות סיפורים וחוויות.
את מסע 20 הקילומטר התחלנו בדברי פתיחה של בני משפחות החללים, לא היה צריך להבין כמה חשובה ההתכנסות והמסע המשותף למשפחות השכולות, היה מספיק רק לשמוע את נושאי הדברים, נציגי המשפחות בכדי לדעת, אנחנו משפחה. את דברי הסיכום ו”תיאום הציפיות” קבלנו מהמג”ד בזמנו בני גנץ.
היה מרגש לראות את בני משפחות החללים הולכים במסע ומובילים בראש, הקטנים והגדולים, כאילו מבקשים להיות נוסעים בזמן, היה מבלבל לדבר עם האח הקטן של החבר שנפל שהיה פעוט וכיום התבגר ונראה כאילו הוא האח הגדול של אחיו שנפל. במוחנו המתעתע, הזיכרון הותיר את חברינו החללים בני 18 לנצח. 20 הק”מ היו רצופי חוויות ושיחות משלימות עם החברים ועם בני משפחות הנופלים, פתאום, נחשפים הם לזיכרונות חדשים כאלו שלא שמעו, כאלו שלא ידעו על הבן או האח. היה מרתק לראות את בני משפחת הנופלים, הקטינים והגדולים מושכים בראש הטור וקובעים את הקצב, ואת אבי המ”פ מבקש מהם פעם אחר פעם להמתין ולא ללכת לפניו, כאילו היו מבקשים אלא בשם הנופלים להצטיין לזכרם, וכך היה. טקס הסיום בגבעת התחמושת בו הוענקו כובעים אדומים נושאי כנפי צניחה יהיה קשה לנו ולמשפחות לשכוח. השמחה והחוויה מהולים בעצב על סיום מפגש מאחד ומלא אמוציות, על חיבוק חם ודביק של עשרות חיילים את המשפחות שחוזרות אל הבית ואל חדר הזיכרון.
הנצחת הנופלים, אלא שנתנו את הקורבן המוחלט אסור לזכור פעם בשנה, אין להסתפק בדקת דומייה ושירי נכאים בשרשרת. את הנופלים צריכים לזכור ביצירת זיכרונות חדשים למשפחתם, כזו שתיתן להם את הגושפנקא כי בנם לא נפל לחינם, לא נפל לבד, אלא לידו היו חברים אשר מכירים ומוקירים אותו במותו כאילו היה חי. למשפחות הנופלים בנם תמיד יהיה חי, תמיד יהיה כזיכרון ממשי, לנו, הנותרים בחיים, משימה קלה וחשובה, להיות ליד, לתמוך ולהיות חלופה צנועה לבן היקר. ביום הזיכרון הזה, קחו חלק קטן, תרימו טלפון, גם למשפחות שבנם נפל מזה שנים רבות. אני לעצמי למדתי שיעור, גם סיפור קטן, חוויה משותפת עם הבן שנפל, הנה מזכרת עד למשפחות הנופלים.
חבריי היקרים במרומים, יודע אני כי מותכם לא היה לריק, בגופכם הצלתם את חיי ישובי העימות, עת מחבלים היו בפתחו של הקיבוץ. כפי שגבורתכם הוכרה אז, יש לזכור זאת גם היום. קובי, חברי הטוב, תכלס, אני מתגעגע.
