אשקלון פוסט פורטל האינטרנט של אשקלון
מאות בני משפחה, חברים,אנשי חינוך, הורים ותלמידים ליוו בעיניים בוכיות את אשת החינוך, עליזה מימון ז”ל שנפטרה.יהי זיכרה ברוך/ אילת טפירו
עליזה ניהלה במשך שנים את בית ספר ‘נאות אשקלון’ היא הייתה מסוג המנהלות מהזן הנכחד שהיו בהן את כל התכונות הטובות:אהבת האדם והאמפטיות מצד אחד ואסרטיביות מהצד השני.
כשהתגלתה בגופה המחלה הארורה, היא הייתה בטוחה שמדובר בעוד מכשול אותו היא תעבור.”עליזה הייתה בטוחה שמדובר במחלה פשוטה והיא תנצח אותה, כמו כל בעיה שהיו מפנים אלייה והיא הייתה פותרת..היא הדביקה את כולנו בתקווה הזאת ואנחנו האמנו, האמנו, עד הרגע האחרון, גם שהקול שלה היה חלש וגופה כחוש-האמנו שהיא תנצח” סיפרו חברותייה.
בהודעה שפרסמה אחותה היא כתבה במילים מדוייקות את מה שחשו כולם:”הלילה נפלו עלי השמיים, אחותי היקרה, הצדיקה והאהובה נפטרה’ “זאת הייתה ההרגשה של כולם ‘נפלו עלינו השמיים’ אמרה אחת המורות.
עדי אביטל-רוזין, סופרת, חוקרת ספרות נשים ומורה בכירה לאנגלית כשפה זרה מספרת: “היכרותי עם עליזה החלה לפני כ-25 שנה, בבי״ס נאות אשקלון.
נועם חיוכה, שלוות הנפש שלה והאופן בו ניגשה אל צוות המורים עוררו בי רגשי הערכה עמוקים כלפיה, למן הרגע הראשון.
ככל שהזמן נקף, גיליתי בעליזה רבדים עמוקים יותר, הן במרחב המקצועי, והן במרחב האישי.
היא האמינה באוטונומיה שלנו, ועודדה כל אחת ואחת מאיתנו להרחיב את גבולות הידע שלה.
לא זו בלבד שהיא היתה לי למורת דרך, כי אם ברבות השנים אף אני הפכתי למודל עבורה: עליזה לימדה אותי לקרוא ארמית, עת שקדתי במכינה לתלמוד במסגרת לימודיי לתואר השני מחקרי, באוניברסיטה העברית בירושלים.
יתר על כן, עליזה גילתה לי כי בשנתיים האחרונות, מאז שחלתה, ‘קלפי’ התודעה שלי, שהופקו ונמכרו לארגוני נשים בארץ ובעולם, היו מונחים דרך קבע בכיסה.
׳כשקשה לי׳, התוודתה באזניי, ׳אני שולפת אותם מהכיס, קוראת משפט אחר משפט ונמלאת בכוח׳.
